<h1>תוספות רבינו פרץ — פסחים</h1>
<h2>דף ב:</h2>
[פסחים ו' ע"א] התם דמצי מסלק ליה. וקשה לר"י דהכא אמרינן דבשל ארנונא חייבת היכא דמצי מסליק ליה, ובפ' איזהו נשך [ע' ע"ב] אמרינן המקבל (צאן נכסי) [נכסי צאן] ברזל מן הגוים פטורה מן הבכורה אע"ג דמצי מסלק ליה כדאמר התם כיון דאילו בעי גוי זוזי (לישראל) [מישראל] ולא משכח שקיל בהמתו וכו', וי"ל דשאני התם דבהמה הייתה מתחלה של גוי, וא"כ כיון דאילו בעי גוי זוזי ולא משכח שקיל לבהמתו לא נפקא כלל מרשותו של גוי, ומ"ה פטורה מן הבכורה אע"ג דמצי מסלק ליה, אבל הכא שהייתה מתחילה של ישראל כיון דמצי מסלק לגוי בזוזי לא נכנסה כלל ברשותו של גוי ומ"ה חייבת.
[פסחים ו' ע"א] בהמה ארנונא פטורה עיסת ארנונא חייבת בהמה ארנונא פטורה מן הבכורה אע"ג דמצי מסלק ליה עיסת ארנונא חייבת ואע"ג דלא מצי מסלק ליה ומשני האי אית ליה קלא, פי' שותפות דבהמה הכל יודעין שיש למלך חלק בה ומ"ה פטורה מן הבכורה אבל עיסה לית לה קלא, פי' אין העולם יודעין שיש למלך חלק בה ולהכי חייבת משום דהעולם יהיו סבורים שאינו מפריש חלה. והק' רש"י והתניא חייבת והכא גבי בהמה ארנונא פטורה, ומשני דכי תניא חייבת בעיסה מיתניא, וק' לרשב"ם דבהדיא תניא בתוספתא [בכורות פ"ב ה"ב] בהמה ארנונא חייבת בבכורה. וא"כ (לא) ק' לפי' דפ"ל גבי עיסה תני' חייבת, לכ"נ דה"ג בהמה ארנונא חייבת בבכורה ואע"ג דלא מצי מסלק ליה עיסת ארנונא פטורה ואע"ג דמצי מסלק ליה מאי טעמא האי אית ליה קלא והאי לית ליה קלא פי' האי אית ליה קלא לא קאי אשותפות, אלא ה"פ האי אית ליה קלא, פי' בהמה כשנולד אית לה קול שהוא בכור ומכוער הדבר אם הוא נגזז ונעבד דלא ידעי כולי עלמא דפטורה משום ארנונא, האי לית ליה קלא, פי' לישת עיסה ולא ידעי כולי עלמא אם הפריש ממנה אם לאו, וקשה לר"ת דבהדיא תניא בתוספתא [חלה פ"א ה"ג] עיסת ארנונא חייבת בחלה, וכן משמע בירושל' [שם פ"ג ה"ד] דקאמר ישראל וגוי שיש להם עיסה בשותפות אם יש (מחלקו) [בחלקו] של ישראל שיעור חייבת ואם לאו פטורה ופריך והתני' חייבת ומשני תמן ברשות ישראל שמא ימלך הגוי שלא ליטלה ויטול הדמים ומ"ה חייבת ברם הכא לא ברשות ישראל ומ"ה פטורה אלמא גבי עיסה תניא חייבת בשמא ימלך, והכא אמרינן דפטורה בכל ענין, וא"כ קשה לרשב"ם דגר' פטורה, לכ"נ דג' עיסת ארנונא פטורה והוא דלא מצי מסלק ליה, והא דקתני חייב' היינו היכא דמצי מסלק ליה, כדמפרש בירושלמי בשמא ימלך, מאי טעמא האי אית ליה קלא כדפ' רשב"ם.
<h2>דף ו:</h2>
[פסחים כ"ב ע"ב] כיון שהגיע לאת יי' אלהיך תירא מיד פירש, וא"ת אמאי לא מוקי לרבות אביו ואמו, וי"ל דכבר נפקא ליה מאיש אמו ואביו תיראו. ועי"ל דלא הוה משתמע לרבות מאת הסמוך לשם אלא כעין יראת השם. כל אתים שבתורה מה תהא עליהם, לפי שהיה פורש מכולם דבא זה ולימד על כולם [דכמו שזה] (ד)לא ניתן לידרש האחרים נמי לא ניתנו לידרש לפיכך חזר מכולם.
<h2>דף יד.</h2>
[פסחים כ"ט ע"א] ומר סבר אין פודין וכו'. וק' להר"ר חיים כהן דהא הכא בחמץ ליכא אלא קדושת דמים בלבד וא"כ היכי קאמ' אין פודין הא מוכח במס' בכורות [י"ד ע"א] דכי ליכא אלא קדושת דמים דלכ"ע פודין, וי"ל דהיינו דוקא בדאורייתא אבל מדרבנן אין פודין והכא מיירי בדרבנן. וכ"ת אטו משום חששא דרבנן נפקיע מעילה דאורייתא, וי"ל דכיון דאין פודין א"כ לא שוו מידי דלית בהו מעילה.
<h2>דף יט:</h2>
[פסחים ט' ע"ב] ובנמצא הלך אחר הרוב. וא"ת היכי אמרי' לעיל בתשע צבורין וכו' דהיכא דאתא עכבר ושקליה דספיקו אסור דחשבינן ליה כקבוע אמאי לא אמרינן דהלך אחר הרוב כדחזינן גבי לקחו מן הגוי [חולין צ"ה ע"א] דאמ' דלא הוי קבוע ואזלינן בתר הרו' כמו ובנמצא הלך אחר הרוב, ומאי שנא דמה לי נמצא ביד גוי ומה לי נמצא בפי עכבר, וי"ל דהתם ש[א]ני דחזינן דשקיל העכבר באחד מן הציבורין אך לא ידעינן דמהיכא שקל ומ"ה אמרי' דספיקו אסור לפי שהספק נולד בפנינו ממקום הקביעות, אבל גבי נמצא ביד גוי לא מיירי דשקל בפנינו אלא מיירי דלא חזינן היכ' שקל הגוי חתיכה זו ולהכי אזלינן בתר הרוב וא"כ הא דקאמר בסיפא פירש ואתא עכבר ושקל דמותר היינו משום דמיירי שלא חזינן דשקל ולכך לא חיישינן ואזלינן בתר רובא כדפ', וק' דבפ' התערובות [זבחים ע' ע"א] אמרי' גבי זבחים שנתערבו ימותו וכן שור הנסקל שנתערב עם אחרים ופריך וניכבשינהו כי היכי (דנימנינהו) [דניניידו] וניהוי כל דפריש מרובא פריש, ומאי פריך הא חזינן (ליה) הכא דהיכ' דחזינן לי' דמתיילדא בי' ספיקא במקום קביעות בשעת שפורש (ו)אסור כדפ'. וי"ל דהא דפרי' וניכבשינהו הכי קא' וניכבשינהו כי היכי (דכי ניידו) [דניניידו] ובשעה שינודו נחזור פנינו לאחורינו כי היכי דלא חזינן ליה והוי שלא בפנינו, ודוחק הוא דניכבשינהו משמע בכל עניין אפי' היכא דחזינן ליה, וא"כ הק"ל, וי"ל דלא דמי דהכא שאני משום דהוי האיסור מבורר ומ"ה אי חזינן חיישינן, אבל התם האיסור וההיתר מעורבין זה בזה והאיסור אינו מבורר להכי לא חיישינן אפי' פירש לפנינו, ובהכי מיתרצא קושיא אחרת דקאמ' התם גזירה שמא יקח מן הקבוע וק' דאמאי לא קאמר הכא הכי דהוי אסור כי נמצא ביד גוי גזירה שמא יקח מן הקבוע, אלא ודאי התם הוא דאיכא למיחש להכי דכיון דהאיסור אינו מבורר חיישינן אבל הכא דהאיסור מבורר הוי ליכ' למיחש למידי דודאי לא יקח מן הקבוע דהיינו האיסור כיון שהוא יודע האיסור.
<h2>דף כה.</h2>
[פסחים י"ג ע"ב] אין מביאין תודה אחרת, פי' רש"י ואותו לחם פודין אותו ויקח בדמי' לחם לתודה או תודה ללחם, וק' דהיאך יקח תודה ללחם אחר האמרי' [מנחות פ' ע"א] המפריש מעות ללחמי תודה וניתותרו אין לוקחין בהן תודה וכ"ש מדמי לחם עצמו שאינו מביא בהם תודה אחרת, וע"ק דהיאך יקח בדמיהם לחם לתודה אחרת מה לי הם מה לי דמיהם כיון דבאותו לחם לא מצי להביא תודה אחרת כמו כן אינו יכול ליקח מדמיהן לחם אחר לתודה אחר, לכ"נ שימתין עד שימצא התודה שאבדה ואם לא ימצא התודה יחלל הלחם על שוה פרוטה דאמ' הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל, ואפי' לכתחלה נמי מצי למיעבד הכי כיון דליכא הפסד הקדש.
<h2>דף כז.</h2>
[פסחים מ"ו ע"א] כיצד מפרישין חלה בטומאה, מיירי בי"ט של פסח דבשאר ימים טובים יכול להפריש ולא יאפנה עד אחר יום טוב דליכא למיחש למידי, אבל בפסח אינו יכול לשהותה משום דמתחמץ, גם לא יאפנה משום דהוי אפייה שלא לצורך שאינו יכול לאוכלה ואם בשביל כהן כיון שנטמאת אינו יכול לאוכלה וגם אינו יכול לשורפה דהא אין שורפין קדשים בי"ט. וא"ת ואמאי אינו יכול לשורפה דהא דאמרי' אין שורפין היינו דווקא קדשים דאסורין בהנאה וא"כ הוי הבערה שלא לצורך, אבל תרומה שיכול להסיקה תחת תבשילו א"כ ישרוף אותה דהויא הבערה לצורך תחת תבשילו, וי"ל דכיון דתרומה מצותה בשריפה בטיל צורך הדיוט אצל צורך גבוה מידי דהוה אנדרי' ונדבות שיש בהן צורך הדיוט אוכלי הבשר כגון בשלמים ואסורים משום אמורים הקריבים לגבוה אלמא דבטיל ליה צורך הדיוט לגבי גבוה, ול"נ דא"כ צליית הפסח אמאי דוחה יו"ט כיון דמצותו בצלי אש א"כ הוה לן למימר דבטיל צורך הדיוט אצל גבוה, ולא קשה מנדרים ונדבות דלא הוי משום דבטיל ליה צורך הדיוט וכו' אלא הוי הטעם משום דעיקר הקרבתו הוי משום גבוה וכי קא זכו משולחן גבוה קא זכו, וא"כ הק"ל, עכ"נ דהטעם הוי משום דגזרינן תרומה אטו קדשים וכן משמע במס' שבת בפרק במה מדליקין [כ"ד ע"ב] והתם פי' ליה. ר' אליעזר אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה ומאחר שלא קרא עליה שם מותר לאפותה דכל חדא וחדא (ד)חזיא ליה דאי בעי לאחר אכילה בצע אכל חדא וחדא פורתא ולאחר אפייה יפריש שלימה על כולם אם ירצה אבל קודם אפייה לא יקרא לה שם דאם היה קורא לה שם לא היה יכול לאפותה כיון דלא חזיא למידי והויא הבערה שלא לצורך כדפ"ה. וא"ת מ"מ אמאי אינו יכול לאפותה ואי משום דלא חזיא למידי והוי שלא לצורך מ"מ יהיה מותר כיון שאפאה עם המצה דהא אמרי' בביצה [י"ז ע"א] ממלאה האשה התנור פת אע"פ שאינה צריכה אלא לפת אחת מפני שהפת נאפה יפה בזמן שהתנור מלא, וא"כ אפי' קרא עליה שם יכול לאפותה מטעם דפי', וי"ל דהיינו דוקא בתנור דכשהתנור מלא משביח את הפת יותר מכשהוא ריקם, אבל כשאופה חוץ לתנור כגון בפוייאייר"ש שלנו לא אמרי' הכי. וא"כ יש ליזהר שלא לקרות לה שם חלה עד שתאפה דהא כל חלה הויא חלה שנטמאת ולא חזיא, ולאחר אפייה יקח אותה מיד קודם שיקרא לה שם ויניחנה במקום המשתמר ואחר כך קורא לה שם ולא יטלטל בה משום דלא חזיא למידי כדפי'. ומ"מ נראה (לעשות כן) דמותר לטלטל בה לאחר שיקרא לה שם דהא חזיא לכהן קטן שלא ראה קרי מימיו דחלת חוצה לארץ אין מוזהרין עליה אלא דווקא במי שיוצא טומאה מגופו כמו אדם גדול שראה כבר קרי, ואע"ג דהשתא ליכא כהן קטן באותו מקום א"ה מותר לטלטלה כיון שאם היה שם מותר לטלטלו. וכן אמרי' במס' שבת [קכ"ו ע"ב] מטלטלין הלוף מפני שהוא מאכל לעורבים אע"ג דליכא שם עורבים דכך משמע דמיירי בכל ענין, אלא הטעם הוי כיון שאם היו שם עורבים היה ראוי להם ה"נ אע"ג דליכא שם עורבים ה"נ גבי תרומה נמי נימא הכי. תטיל לצונן, אומר ר"י דבין ר' אליעזר [ובין] (ו)ר' שמעון לא פליגי אבן בתירה, אלא ודאי מודו דמטלת לצונן עדיף, וא"כ היכא שנארע מעשה שקורא לה שם קודם שאפאה צריך שיטיל לצונן. וקשה דהכא משמע דהטלה לצונן אינו בא לידי [חימוץ] ולעיל [מ' ע"ב] קאמרי' גבי חימוץ חיטי שטבעו באושתא דאסרו להם לעשות מצות מפני שהמים מחמיצין אותם, וי"ל דלעולם המים אינם מחמיצין [את החיטין] בעודם בתוך המים ומ"ה קא' מטיל לצונן, והא דלעיל היינו משום שהיה צריך להסיר החיטין מן המים כדי לטחנן ולאפותן ולכך אסרו אותם לפי שכשמייבשים אותן אז היו מחמיצין אבל ודאי כל זמן שהן במים אינם מחמיצין, א"נ יש לחלק בין עיסה לחטין.
<h2>דף לג:</h2>
[פסחים י"א ע"א] וחכמים או' יקיז ובלבד שלא יטיל בו מום, וק' דמסתמא חכמים דהכא ר' מאיר היא דבר פלוגתיה דר' יהודה ר' מאיר, ולא גזר מקום שאין בו מום אטו מקום שיש בו מום ולעיל קאמ' ר' מאיר גבי חדש דשלא ברצון חכמים היו עושין והא גזר ר' מאיר, וי"ל דשאני הכא דאיכא פסידא דשמא ימות הבכור ומ"ה לא גזר, אבל לעיל ליכא פסידא דלא חשיב טעמא דלעטר ירושלים בפירות פסידא.
[פסחים ט"ו ע"א] חבית של תרומה שנולד בה ספק טומאה, כגון שנכנס אדם טמא לשם ספק נגע ספק לא נגע, וקשה לריב"א דהיכי מיירי אי ברשות היחיד ודאי טמא הוא ואי בר"ה ודאי הוא טהור, ואין לומר דמיירי בשני בני אדם שהלכו בשני שבילין אחד טמא ואחד טהור ולא ידעינ' הי מינייהו טהור ובאו ושאלו בבת אחת דאמרי' [לעיל י' ע"א] דהן טמאין וחד מינייהו נגע בהאי חבית דהא דאמרי' דהן טמאין לאו היינו אלא דרבנן משום דאיחזי ביה כי חוכא ואיטלולא אי מטהרינן ליה דאי איפשר שלא יהא חד מינייהו טמא, והכא מיירי בטומאה דאורייתא מדמפיק ליה מקרא בפסולי המוקדשין [בכורות ל"ד ע"א] מדכת' משמרת תרומותי, ואין לומר דמיירי באדם אחד שהלך בשני שבילין אחד טמא ואחד טהור דאמ' [טהרות פ"ה מ"ג] כשהלך באחד מהן ועשה טהרות ואכל וחזר והלך בשני ועשה טהרות טהורות ואם הראשונות קיימות אילו ואילו תלויות מפני שהן מוכיחות, והכא נמי כיון שהן קיימות איכא ספק טומאה דכל זה לא הוי אלא מדרבנן משום דמיחזי ביה כי חוכא ואיטלולא, וי"ל דלעולם מיירי ברה"י ומיירי כגון שיש שם ב' חביות ואינו יודע לאיזה מהם נגע דבכי האי גוונא לא אמרי' דספיקו טמא ברה"י לפי דלא ילפי' ליה מסוטה כיון דאיכא ודאי טהרה, ועי"ל דמיירי דהך ספק טומאה באה מספק ראייה דאשה דטומאה דבאה מגוף האשה לא גמרי' מסוטה כדא' במס' נדה [י"ז ע"ב] ומ"ה לא אמרי' ספיקו טמא אע"ג דהוי ברשות היחיד.
<h2>דף נ:</h2>
[פסחים י"ג ע"ב] אין מביאין תודה אחרת, פי' רש"י ואותו לחם פודין אותו ויקח בדמי' לחם לתודה או תודה ללחם, וק' דהיאך יקח תודה ללחם אחר האמרי' [מנחות פ' ע"א] המפריש מעות ללחמי תודה וניתותרו אין לוקחין בהן תודה וכ"ש מדמי לחם עצמו שאינו מביא בהם תודה אחרת, וע"ק דהיאך יקח בדמיהם לחם לתודה אחרת מה לי הם מה לי דמיהם כיון דבאותו לחם לא מצי להביא תודה אחרת כמו כן אינו יכול ליקח מדמיהן לחם אחר לתודה אחר, לכ"נ שימתין עד שימצא התודה שאבדה ואם לא ימצא התודה יחלל הלחם על שוה פרוטה דאמ' הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל, ואפי' לכתחלה נמי מצי למיעבד הכי כיון דליכא הפסד הקדש.
<h2>דף נח.</h2>
[פסחים ו' ע"ב] שהרי משה עומד בפסח ראשון והזהיר על פסח שני. וא"ת והיכי מוכח מהכא וכי לא הי' לו למשה לענות להם משאלותם, והא הוצרך לומר להם דינו משום ההוראות ששאלו, וי"ל דא"כ הוה ליה למימר אל תעשו פסח זה עכשיו סתמ', וכשיגיע להם זמן פסח יאמר להם עשו פסח ולא יותר, מדקא מזהיר עליהם מפסח שני בפסח ראשון, ש"מ דהיינו משום שדורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום. דילמא בארבעה בירחא או בחמש' בירחא הוה קאי. וק' דהיכי ס"ד למימר דלא מיירי בר"ח והכת' החדש הזה לכם ודרשי' [מנחות כ"ט ע"א] כזה ראה וקדש אלמא משמע דבר"ח הוה קאי כשהיה הדיבור, וי"ל דמצינ' למימר שפיר כשהיה הדיבור אל משה מהקב"ה ר"ח היה, אבל לא ידעינן כשהיה הדיבור ממשה לישראל אם היה ר"ח אם לאו, אי נמי מצינ' למימ' דהדיבור דהחדש הזה לכם דדרשי' כזה ראה וקדש ודאי אותו דיבור היה בר"ח, אבל הדיבור דדברו אל כל עדת (בני) ישראל שמא לא היה בר"ח. זאת אומרת אין מוקדם ומאוחר בתורה, והטעם הוי כדאיתא במדרש [תנחומא תרומה ח'] דכת' אורח חיים פן תפלס נעו מעגלותיה (ו)לא תדע, פי' נעו מעגלותיה טילטל הקב"ה פרשיו' של תורה שלא יהא אדם קורא פרשה קטנה ועושה בה כל חפצו ובורא כל מה שירצה, כן גיר' הר"ר יחיאל מ"כ. אבל בחד ענינא מאן דמוקדם מוקדם ומאן דמאוחר מאוחר. אומר ר"י דהיינו דוקא היכא דאין צ"ל הכי, אבל היכא דע"כ צ"ל הכי אמרי' דאין מוקדם ומאוחר, דאל"כ מיהא דכת' בקרא כי סקול יסקל או ירה יירה משמע דסקילה קודם ירייה, והא ליתא דכת' וסקלתם באבנים ומתו משמע דסמוך למיתה סקילה אלמא ירייה קודם סקילה, אלא ודאי היכא דצ"ל כגון הכא דגלי קרא לא אמרי' מאן דמוקדם מוקדם ומאן דמאוחר מאוחר אפי' בחד ענינא.
